ואסקו גיל קלדו: "עישון קנאביס נמנע מאיבוד שליטה, בתרחיש שהזמין ייאוש וקריסה"

בשנת 2021 פרסם ואסקו גיל קלדו, אנתרופולוג וחוקר ב-SICAD, את הספר "תרופות בלחימה, המלחמה הקולוניאלית", תוצאה של מחקר מעמיק עבור הדוקטורט שלו באנתרופולוגיה. בפורטוגל, כמעט כל אלה שעשו שירות צבאי במלחמה הקולוניאלית יודעים ש"ליאמבה" זהה לקנאביס, שהופך בימינו למילה שחוזרת על עצמה יותר ויותר בדעת הקהל ובתקשורת. אבל האם מי שמכיר את זה השתמש בזה? כמו כן, כבר מקובל שהגעתה של לימבה, או עשב, לטריטוריה פורטוגזית התרחשה עם זרם החוזרים לאחר עצמאותן של המושבות לשעבר. אבל האם זה באמת היה ככה?

בהצלבת מקורות היסטוריים ועדויות של חיילים פורטוגלים לשעבר המעורבים במלחמת המושבות בפורטוגל, ואסקו גיל קלדו, חוקר בתחום התנהגויות ממכרות מאז 2001, משיג סינתזה מושלמת בין קפדנות מדעית וכישורי תקשורת לציבור הרחב.

נושא חסר תקדים, קשה לגישה, מסומן בשתיקות לא נוחות, אך מטופל כאן ללא הכללות מיותרות, ללא שיפוטים מוסריים ובנימה אנושית עמוקה.

זהו ספר חלוצי ומקורי אשר בהתבסס על נושא צריכת חומרים פסיכואקטיביים, כגון קנאביס ואלכוהול, במסגרת המלחמה הקולוניאלית, מהווה מחווה לחיילים הפורטוגלים ובני משפחותיהם, שהיו מעורבים ב- קונפליקט. . מחווה לכאבו ולבדידותו, אך מעל הכל לאומץ הלב והדבקות שלו לחיים.

דרך החומר החי של ההיסטוריה, אנשים, אנו יוצאים למסע אל גיהנום המלחמה, ייסורי הרגעים האינסופיים של הריקנות וההמתנה למתחים של הלחימה. בדרך חצינו גם את הסימנים הברורים של תרבות נגד פורטוגלית שהכריזה על הרצון לשלום, חופש ותקווה.

שוחחנו עם הסופר ואסקו גיל קלדו על השקת ספרו החדש וסיפקנו כמה מהסקרנות שלנו בנושא סמים במלחמה.

מדוע קנאביס נותר מחוץ להיסטוריה הרשמית של המלחמה הקולוניאלית, כאשר אנו יודעים שלימבה, כפי שהיא הייתה ידועה באנגולה, או בסורומה, במוזמביק, לא הייתה נושא בלתי ידוע לחיילים רבים ואפילו ל-PIDE ולצבא ההנהגות ?
יש להבין כי בשל ההשפעה שהייתה לה על החברה הפורטוגלית, המלחמה הקולוניאלית נחקרה מעט מאוד, מכל נקודת מבט. היה, במשך תקופה ארוכה, מעין "מזימת שתיקה", שבה איש לא היה מעוניין שהנושא יידון או נחקר. לאחרונה, הדברים השתנו מעט, אם כי המחקר התמקד בעיקר בהיבטים צבאיים וגם בנושא הזיכרון והממד הטראומטי, מה שמשאיר מעט מקום לנושאים אחרים. ההיסטוריה החברתית של הלוחמים (מימד הניסיון) היא למעשה כל מה שצריך לעשות, כולל לימוד כל מה שיכול להיחשב עדין יותר ושנוי במחלוקת. זה כולל את נושא הסמים, אבל גם הומוסקסואליות, זנות וכל מיני התעללויות שהתרחשו במלחמה, למשל. מכיוון שכל הפרקטיקות הללו הושתקו ומעט מאוד מתועדות, המחקר שלהן מורכב במיוחד ומתבסס בהכרח על עדויות ורישומים ביוגרפיים, מה שהופך את תהליך המחקר ליותר זמן ומפותל. מה שהופך את נושא הקנאביס לנושא עדין ומזמין שתיקה הוא המשקל שיש לנושא הסמים כיום, כלומר ברמה הסמלית, למרות שבאותה תקופה לצבא שצרך קנאביס לא היה מושג על האיסור, הרבה פחות לעשות משהו לא חוקי.

במונחים כלליים, מה חיפשו החיילים הפורטוגזים בשימוש בקנאביס, בתקופה שבה התחוללה במקביל מלחמת וייטנאם, שבסופו של דבר הכרנו הרבה יותר טוב דרך סרטים כמו "פלטון", מאת אוליבר סטון, שם אנו רואים חיילים אמריקאים מעשנים על בסיס יומיומי ובסביבה תרגע, בסצנה המפורסמת שבה הקבוצה של סמל אליאס "מטבילה" את טוראי טיילור. מי היו החיילים הפורטוגזים האלה? האם השימוש שלך בקנאביס המשיך בחיים האזרחיים לאחר תום המלחמה?
על סמך המידע שאספתי, מראיונות אבל לא רק, הגעתי למסקנה שהצבא הפורטוגלי שעישן קנאביס במהלך המלחמה הקולוניאלית עשה זאת בעיקר בהיגיון של תרופות עצמיות, כלומר כדרך לשלוט בפחד ולהפחית חרדה. מתח רגשי. עישון קנאביס נועד להימנע מאיבוד שליטה, בתרחיש שהזמין ייאוש וקריסה. הכל מצביע על כך שצריכת קנאביס הייתה נוהג שכבר בשלב האחרון של הסכסוך, לקראת תחילת שנות ה-70, הפך נפוץ יותר בצריפים פורטוגליים, דהיינו בקרב חיילי התאגדות מקומית (כלומר ילידי אפריקה) אך גם בקרב חיילים בכירים (אנים ומפקדים) מהמטרופולין דאז. קשה לצייר פרופיל של הצבא שצרך קנאביס במלחמה הקולוניאלית, אבל הייתי אומר שהם היו, מעל הכל, אנשים שהקשר שלהם למטרה הצבאית היה פחות, והצריכה נטתה להיות גדולה יותר במקום שבו המצב היה יותר. קשה (גם מנקודת מבט צבאית וגם מבחינת בידוד). מכיוון שמדובר בצריכה "טיפולית" בעליל, הקשורה קשר הדוק ללחץ המובנה של תרחיש מלחמה, הכל מצביע על כך שרוב אנשי הצבא שצרכו קנאביס במלחמה נטשו את הצריכה כשחזרו הביתה. אגב, אותו הדבר קרה במלחמת וייטנאם, תופעה שתמכה באופן אמפירי נקודות מבט תיאורטיות חדשות על שימוש בסמים, כלומר תיאוריית הסמים, התפאורה והתפאורה המפורסמת.

Vasco Gil Calado, מחבר הספר "Drogas em Combate" - צילום: DR

לגיטימי לומר שהקנאביס בשטחי אפריקה, בזמן הסכסוך, בהתאם לצד המלחמה, תפקד בו-זמנית לפעמים כחומר הקשור לפנאי וניסיון להתנכר לחיילים הפורטוגלים, לפעמים כמו בצד של הגרילה. תנועות השחרור זה הפך ל"מזון", להרגעת הרעב, להגברת ההתנגדות ולהגברת התוקפנות? או שמא זו הייתה הגרסה הרשמית של השלטונות הפורטוגלים?
אני חייב להדגיש שמפאת זמן ומשאבים מוגבלים לא ראיינתי חיילים לשעבר מתנועות השחרור, ולכן אני מסתפק בפרספקטיבה הפורטוגלית. מה שאני כן יודע הוא שכבר ב-1961, כשהמלחמה התחילה, צריכת קנאביס נתפסה כמשהו שמצדיק את האלימות של ה"ילידים" נגד המעצמה הקולוניאלית ושימשה הסבר למעשים שנחשבו "ברבריים", כלומר מעשי הטבח הראשונים של UPA. זה, אגב, בעקבות מסורת אירופאית ישנה של הסתכלות על צריכת קנאביס כמשהו מזיק, מה שהופך את האפריקאים, בכלל, ואת העבדים, בפרט, לאלים יותר וחסרי תועלת לעבוד. במובן זה, צריכתו זכתה תמיד לזעף על ידי המעצמה הקולוניאלית האירופית, ולעתים אף נאסרה במפורש. זו הדעה הרווחת בתקופה שבה הפורטוגלים הראשונים עזבו להילחם למען אפריקה. למרות זאת, עם התקדמות הסכסוך, כמה חיילים באו במגע עם הצמח, התנסו בו, למדו לצרוך אותו ולהעריך את ההשפעות ה"חרדתיות" שלו., שימושי במיוחד בהקשר מאתגר שכזה. והם באים במגע עם קנאביס דרך חיילים אפריקאים (בעיקר שחורים) המשולבים בשורות הצבא הפורטוגלי, שכבר הכירו את הצמח ואת הפוטנציאל הפסיכואקטיבי שלו, בהתחשב בכך שצריכה היא נוהג חילוני באזורים מסוימים של אנגולה ומוזמביק. בקיצור, אם החיילים האפריקאים שנלחמו לצד הפורטוגלים עישנו קנאביס כדרך להירגע וברגעי מנוחה, אין זה הגיוני שהחיילים האפריקאים שהשתייכו לתנועות השחרור עשו זאת כדי להגביר את האגרסיביות שלהם.

לפי המחקר שלו, הקנאביס האפריקאי הגיע למטרופולין, בטרמינולוגיה של אז, בבירור לפני ה-25 באפריל, דרך הצבא במעבר. פורטוגל, שעד אז הייתה יחס מתון לסמים, דבקה משנות ה-70 בפרדיגמת הענישה. האם הזרם הזה היה בבסיס חוק הסמים מ-1970, המשלב עיקרון איסור, והתממש, למשל, בקמפיין המפורסם של מרסליסטה שכותרתו "סמים, טירוף ומוות"?
אני לא חושב שכן, כי כנראה לא כל כך הרבה חיילים פורטוגלים חזרו עם קנאביס בכבודה, במיוחד עם הרעיון למכור אותו. ואנחנו בהחלט מדברים על כמויות קטנות, בלי שום קשר לתופעה שמ-1975 ואילך תהיה עדה לבואם של "החוזרים". למרות שכמה אנשי צבא תרמו ליצירת שוק סמים, הכל מעיד שהוא עדיין היה מאוד עוברי, בקנה מידה קטן מאוד. הדאגה שהפגינו הרשויות הלאומיות בסמים בתחילת שנות ה-70 נראית יותר כמו יבוא מחו"ל מאשר תגובה לתופעה בעלת ביטוי אמיתי בחברה הפורטוגזית. בניתוח הדיונים הפרלמנטריים הראשונים שהתקיימו באסיפה הלאומית דאז, ברור מאוד שההתייחסות לסמים קשורה לאיום שה- "מוֹסָד" מייחס לחומרים מסוימים, כלומר את היכולת "להסיט את הדרך» צעירים, משהו שהם ראו מתרחש בארה"ב ובכמה מדינות באירופה. לא סתם חלק מהדמויות הלאומיות הללו הבולטות בוויכוחים הללו היו צירים שעברו דרך ארגונים בינלאומיים. הקשר עם המלחמה הקולוניאלית הוא שכפי שקרה בארה"ב, השלטונות חששו שאיכשהו, בעזרת סמים, "תרבות הנגד" תגרום לצעירים להתקומם נגד "המערכת" ולסרב להילחם באנגולה, מוזמביק וגינאה, במקרה הלאומי, ובווייטנאם, במקרה של צפון אמריקה.

ראיון זה פורסם במקור במגזין Cannadouro מס' 2.

_____________________________________________________________
*ואסקו גיל קלדו הוא אנתרופולוג וחוקר בשירות ההתערבות להתנהגויות והתמכרויות (SICAD), עובד בתחום התנהגויות התמכרות משנת 2001. בעל תואר דוקטור באנתרופולוגיה ותואר שני בסוציולוגיה של מדעי הבריאות והחברה, הוא הוא מחבר ומחבר שותף - מחבר של מספר דוחות טכניים ותיקים נושאיים.